אני עף – עף – על הפורום הזה. החוג המקודש הזה. אני ממש מרגיש בית. כבר יש לי מן תחושה חדשה כזאת בבטן, שעולה כל יומיים- שלושה בערך ואז יש לי חשק להיכנס לקבוצה ולראות מה קורה אצל כולם, אולי מישהו סיפר על משהו מעניין שקרה לו, אולי לי בא לספר משהו. הפידבקים ממך מורגשים, לפחות אצלי. אהבתי שבשבוע השני ענית לכל אחד בנפרד, וגם בתשובות לשיתופים אהבתי את הנוכחות שלך. איפה שיכלת לתת אקסטרה כתבת, ואיפה שלא פשוט השתתפת והתרגשת. ובכלל כל עניין השיתוף גרם לי באמת להיות פעיל יותר, ומסור יותר. אני מרגיש שכשאני יוצר משהו או כותב או קורה לי משהו יש לזה ערך נוסף, משמעות נוספת בעולם כשאני משתף את כולם. גם כי אני מספר אותו לעוד מישהו, מבסס את הקיום של אותו דבר בעולם, וגם כי אני יודע שזה יכול לעזור, לתת ולחשוף דברים אצל שאר האנשים. זה הופך את כל הסיפור למוצק יותר. מוחשי. ואז זה מוחשי יותר לי. וגם עצם העובדה שצריך פעם ביום לעסוק ביצירה וכוונה במשאלה הופכת את כל התהליך לאישי הרבה יותר, מעורב הרבה יותר ופעיל הרבה יותר.

הילה יקרה שלי, רוצה לומר לך תודה על החוויה המופלאה שעברתי עם הקורס ״(י)סודות ההגשמה״ זה יישמע אולי מדהים, אך הרגשתי שאני מתחברת לתהליך היצירה הטבעי ביקום. כאילו כך נבראים דברים בעולם, ואילו אני פשוט התחברתי לתדר הזה. זה התחיל מה"כלום", ממקום ששום דבר לא מוגדר וחוויתי את המקום הזה, את ה"ריק" השמימי שממנו דברים נבראים באמצעות המחשבה והרצון. במקום הזה זרעתי את הזרעים למשאלה שלי. טמנתי אותה באדמה והשקתי אותה בהמון אור. מהמקום הזה, שבוע אחר שבוע, ראיתי את משאלתי מזדהה, מתבהרת, נובטת ו מתפתחת לעבר מימושה. המשאלה שלי כמעט מומשה. דירה של אבי, שאני יורשת חלק ממנה, עומדת תקועה כבר 36 שנה. והנה נמצאה הדרך לשחרר אותה ולממש את ירושתי!!, ובדרך התגלו לי דברים מופלאים. התחלתי לכתוב ספר שנמצא בלב שלי מגיל 18. ראיתי על עצמי דברים שלא ראיתי מעולם, בכל שבוע חוויתי במלואה את האנרגיה שהייתה זמינה בדרך להבעת המשאלה. אני רוצה להודות לך על ההזדמנות שנתת לי ומקווה שעוד הרבה אנשים יצטרפו לתהליך המופלא הזה. אוהבת אותך על מי שאת ועל כל הדברים הטובים שאת מביאה לחיי, מחבקת חזק, שושי

והעניין הוא שאני באמת מרגיש שהסדנא הזו שינתה את חיי. שהפוקוס הזה על יצירה ועל הרצון למשך 10 שבועות הבהיר לי כמה אני יכול ליצור בעולם מציאות בהתאם למקום שאליו הלב מכוון אותי. שאני יוכל לסמוך על עצמי, ויוכל לסמוך על הבריאה, על העולם שסביבי שינחה אותי ויעזור לי, על ידי צירופי מקרים מופלאים, מפגשים עם אנשים, תמיכה של חברים, וגם ביקורת, וגם איזו חבטה מעת לעת שתעזור לי לכוון יותר טוב.

אני מרגיש שקיבלתי הנחיות, ושהעיניים שלי ובכלל החושים היו פתוחים לראות, פתוחים להנחות בכיוונים לא צפויים, ועם כל העזה ללכת בכיוון לא צפוי, גדל גם האמון, מפני שתמיד ההרפתקאה, הלימוד והעושר של החוויה היו גדולים יותר מאלה שציפיתי להם אילו הלכתי בדרך יותר מוכרת.‏ וככה פתיחת החושים הובילה גם להגדלת האמון.

אלה היו 10 שבועות צבעוניים!!! זהו לימוד שערכו אינסופי, להיות בתשומת לב אל הרצון. נראה לי שמערכת התרבות שגדלתי בה לימדה אותי הרבה מאד איך לבטל את הרצון ולעשות את מה שצריך, ובדרך הרוחנית שלי חיפשתי בעיקר איך למצוא שלום במצב הזה על ידי הכרה באופיו הזמני של העולם ובאשלייתיות של פני השטח, אבל הרצון הוא אמיתי, הרצון האמיתי הוא קול מנחה חשוב חשוב, ובלי לשמוע אותו אי אפשר למצוא שלמות, והשילוב הזה בין תשומת לב לרצון לבין פעילות יצירה בלתי פוסקת שממחישה דרך החוויה שהמציאות נוצרת מיצירה, שמה שהיה רעיון בראשי לפני רגע הוא עכשיו מציאות אליה כבר מתייחסים אנשים אחרים - איזה לימוד מופלא!!!‏

זהו מסע, קוואסט, יצירתי, משחקי, מתנסה, קשוב אבל מכוון מטרה (כוונה).