היום תשעה – עשר ימים, שהם שבועיים וחמישה ימים לעומר – הוד שבתפארת.
ספירת הוד מביאה איתה איכות של להודות מלשון תודה ומלשון וידוי. אז אני מודה ששבוע התפארת פוגש אותי ממקום יותר מבין מאשר ממקום שמרגיש את האיכויות.
ואני כזו שאוהבת (גם) להרגיש.
גם משונה לי לכתוב על ספירת העומר בערב יום הזכרון. האנרגיה הכללית במקום אחר. מצד שני, יש בי את ההכרה בכך שמידות הנפש שלנו מתפתחות בכל סוגי המצבים.
אז בואו ננסה.
היום עזרתי לבת שלי להכין שיעורי בית בעברית. היה שם לינק לשיר ״אליעזר בן יהודה״. ששרה חוה אלברשטיין. (אצרף בתגובה הראשונה למטה).
עכשיו גם פה עליי להודות שכבר מהילדות שלי לא התחברתי לקול ולשירים של חוה אלברשטיין למרות שאני ממש מעריכה אותה מוסיקלית. והנה, פתאום, אני מוצאת את עצמי שרה עם המילים שמספרות את הסיפור של אליעזר בן יהודה, ומשום מקום עולה התרגשות, רועד לי הקול ואני מתחילה לשיר עם בכי כבוש. מה? מאיפה זה בא? מה מרגש אותי בשיר הזה? זה הגיח מאיזה מקום וזמן אחר. אולי אפילו התרגשתי מתוך מבט פנימי של הסבים והסבתות שלי שהגיעו לארץ דוברי שפות אחרות, וקיומה של השפה העברית ומדינה בעברית היו מעלים גם בהם בכי.
אולי התרגשתי דווקא מתוך האהבה שלי לשפות ולמחשבות ולהמצאות והייתי לרגע הוא ומפעל חייו. וואו!
*
הדוגמא הזו באה להמחיש שבתוך תוכינו מסתתרים אוצרות חבויים. עוד סיפור ועוד עומק ועוד רובד. וכשמקלפים אותם יותר ויותר מגיעים ליופי הפנימי ביותר שלנו, שנסתר אפילו מעינינו, ובטח ובטח מאחרים.
האיכות הזו של הוד שבתפארת באה להזכיר לנו את הוידוי, את המקום שמודה שקיים יופי אמיתי ועמוק לפנינו, גם אם חיצונית לא הכרנו בו.
כל בן אדם שנפגוש, בין אם יפה בעינינו חיצונית או לא, יש בתוכו רבדים וסיפורים ונסתרים. ברגע שאדם שר, הנשמה שלו מתגלה, כשהוא מספר ומגלה משהו מעברו, או מודה בכמיהות שלו, היופי שלו קורן, כשהוא מודה בפגיעות שלו, ובוכה לפנינו, כשהוא ככה מתגלה ומתקלף, ניתן להבחין יותר ויותר ביופי הפנימי.
ספירת הוד מביאה איתה איכות של להודות מלשון תודה ומלשון וידוי. אז אני מודה ששבוע התפארת פוגש אותי ממקום יותר מבין מאשר ממקום שמרגיש את האיכויות.
ואני כזו שאוהבת (גם) להרגיש.
גם משונה לי לכתוב על ספירת העומר בערב יום הזכרון. האנרגיה הכללית במקום אחר. מצד שני, יש בי את ההכרה בכך שמידות הנפש שלנו מתפתחות בכל סוגי המצבים.
אז בואו ננסה.
היום עזרתי לבת שלי להכין שיעורי בית בעברית. היה שם לינק לשיר ״אליעזר בן יהודה״. ששרה חוה אלברשטיין. (אצרף בתגובה הראשונה למטה).
עכשיו גם פה עליי להודות שכבר מהילדות שלי לא התחברתי לקול ולשירים של חוה אלברשטיין למרות שאני ממש מעריכה אותה מוסיקלית. והנה, פתאום, אני מוצאת את עצמי שרה עם המילים שמספרות את הסיפור של אליעזר בן יהודה, ומשום מקום עולה התרגשות, רועד לי הקול ואני מתחילה לשיר עם בכי כבוש. מה? מאיפה זה בא? מה מרגש אותי בשיר הזה? זה הגיח מאיזה מקום וזמן אחר. אולי אפילו התרגשתי מתוך מבט פנימי של הסבים והסבתות שלי שהגיעו לארץ דוברי שפות אחרות, וקיומה של השפה העברית ומדינה בעברית היו מעלים גם בהם בכי.
אולי התרגשתי דווקא מתוך האהבה שלי לשפות ולמחשבות ולהמצאות והייתי לרגע הוא ומפעל חייו. וואו!
*
הדוגמא הזו באה להמחיש שבתוך תוכינו מסתתרים אוצרות חבויים. עוד סיפור ועוד עומק ועוד רובד. וכשמקלפים אותם יותר ויותר מגיעים ליופי הפנימי ביותר שלנו, שנסתר אפילו מעינינו, ובטח ובטח מאחרים.
האיכות הזו של הוד שבתפארת באה להזכיר לנו את הוידוי, את המקום שמודה שקיים יופי אמיתי ועמוק לפנינו, גם אם חיצונית לא הכרנו בו.
כל בן אדם שנפגוש, בין אם יפה בעינינו חיצונית או לא, יש בתוכו רבדים וסיפורים ונסתרים. ברגע שאדם שר, הנשמה שלו מתגלה, כשהוא מספר ומגלה משהו מעברו, או מודה בכמיהות שלו, היופי שלו קורן, כשהוא מודה בפגיעות שלו, ובוכה לפנינו, כשהוא ככה מתגלה ומתקלף, ניתן להבחין יותר ויותר ביופי הפנימי.
*
השאלות שנשהה בהן הערב ומחר במהלך היום:
האם אוכל להעמיק בראיה שלי את האחרים? להכיר בזה, להודות, שיש בהם עומק יפה שאת חלקו אני לא מכיר/ה, ומשום כך לתת עוד מקום להקשיב יותר, להביט יותר, לקרוא ולהזמין את האחר להתגלות בפנינו עוד צעד ואולי עוד אחד… מובטחים לכם ריגושים❤️
אשמח לשמוע מכם.
פה בתגובות, או בפרטי (ווטסאפ – 0528042727).
באהבה,
הילה
מכשפה טובה
____________________________________
#ספירתהעומר
#התפתחותאישית
#מכשפהטובה
