היום ארבעים ימים, שהם חמישה שבועות וחמישה ימים לעומר – הוד שביסוד..
לפני כשעה נסעתי לחנות לקנות כל מיני סוגי פלסטלינות למחר. מחר הוד, הבת שלי, חוגגת יומולדת בבית הספר. ילדי היומולדת אחראים על תחנת הפעלה לילדים אחרים, והוד וחברתה הטובה בחרו לעשות הפעלה של פלסטלינה, בה ילמדו את הילדים לעשות כמה דמויות.
כמה שעות לפני כן קיבלנו הודעה מהמורה, שכדאי להכין דוגמאות בבית (של מה? הן עוד לא בחרו…) וגם לחתוך מראש את הפלסטלינה לפי הקבוצות שיגיעו לכל תחנה.
אוקי… אותי בדר״כ הודעות כאלה מלחיצות. בטח יום לפני. הייתי בטוחה שהתוכן והביצוע כבר סגורים.
כשאני רואה שגודל המשימה גדול מהזמן שיש לי עבור ביצוע שלה, אני מתחילה לאבד אפשרויות ליצירה ספונטנית.
בדרכי למשימות אחרות שהיו לי, זרקתי לחלל האוויר, להוד ואבא שלה האלוף, שאולי כדאי שבתחנה יכינו אימוג׳י מפלסטלינה. ככה לא צריך לעשות עכשיו דוקטורט על הכנת דמויות דיסני מפלסטלינה. וכל אחד יכול להיות יצירתי, ואף לבחור צבעים משלו, בהתאם למה שיש. וכמו שאמרתי, גם נסעתי לקנות עוד צבעים לגיבוי.
בדרכי חזרה, חשבתי על המילה יסודיות! שהיא מתאימה לשבוע יסוד שאותו אנחנו ממלאים השבוע.
בתור מישהי שלוקה/זכתה בתכונת היסודיות, אני יכולה להעיד שלפעמים זה מסרבל בטרוף, ולפעמים זה משתקף לי כשאני רואה שהוד לוקחת על עצמה פרויקטים שיגמרו עוד שנתיים, כשיש רק יומיים…
אני כל כך מבינה את זה… הרצון לפגוש את היצירה עד עומק העומקים שלה. עד אינסוף. ההרגשה של החיבור העמוק למשהו, זו הרגשה נפלאה וממלאת. מהיסוד!!!!! יסודיות, זה להעמיק ולהעמיק ולהעמיק, ובדרך למצוא עוד תתי שבילים להעמיק בהם. וגם למצוא את הבסיס של ממה כל דבר מורכב, זה להבין את היסודות שלו. שעל גביהם אפשר ליצור ולשחק. כל המחשבות האלה הגיעו אליי מהפלסטלינה.
כי דווקא הפעם, לא נתתי לתכונה של היסודיות לעכב. להעמיס. יכולתי להיתקע על זה למשל, שפרצופי האימוג׳ים הם רק צהובים, ואם אין מספיק צהוב אין תחנה… אבל בגיבוי ההסכמה של הוד וחברתה הטובה, היה קל להבין, שאפשר להכיר בטוב של כל הפלסטלינה שכבר קיימת אצלנו בבית, ולהכיר בטוב של היצירתיות שמתגלה פה.
והכרת הטוב, הכרת התודה למה שיש, היא ממש התיקון של הוד שביסוד. היא מאפשרת לנו לחוות את העולם מתוך תמימות, או פשטות, ומשם לגשת לחיבור אמיתי. ולאו דווקא מסרבול ועומס והתעקשות על פרטים שצריך לנצח אותם (זה היה יותר אתמול, בנצח שביסוד).
היום אנחנו משלימים את התמונה. הוד שביסוד. לבוא ממקום תמים. ומשם להתחבר. כמה נעים. ועל זה להוסיף תודות. גם על מה שלכאורה נראה מובן מאליו. שום דבר לא באמת מובן מאליו. במקום להתלונן על החום שממיס אותי כשאני מלווה את הבנות שלי בעלייה לבית הספר, להתמלא בהכרת תודה על כך שיש לי בנות שאני יכולה ללוות לבית הספר… ותחשבו על זה…
*
השאלות שנשהה בהן הערב ומחר במהלך היום:
איך אני יכולה לבוא היום אל הדברים ממקום תמים, פשוט, סומך? כמו ילדים… איך אני יכול/ה להתחבר לעצמי/לאחרים/לרוח מהמקום הזה, של התמימות?
לפני כשעה נסעתי לחנות לקנות כל מיני סוגי פלסטלינות למחר. מחר הוד, הבת שלי, חוגגת יומולדת בבית הספר. ילדי היומולדת אחראים על תחנת הפעלה לילדים אחרים, והוד וחברתה הטובה בחרו לעשות הפעלה של פלסטלינה, בה ילמדו את הילדים לעשות כמה דמויות.
כמה שעות לפני כן קיבלנו הודעה מהמורה, שכדאי להכין דוגמאות בבית (של מה? הן עוד לא בחרו…) וגם לחתוך מראש את הפלסטלינה לפי הקבוצות שיגיעו לכל תחנה.
אוקי… אותי בדר״כ הודעות כאלה מלחיצות. בטח יום לפני. הייתי בטוחה שהתוכן והביצוע כבר סגורים.
כשאני רואה שגודל המשימה גדול מהזמן שיש לי עבור ביצוע שלה, אני מתחילה לאבד אפשרויות ליצירה ספונטנית.
בדרכי למשימות אחרות שהיו לי, זרקתי לחלל האוויר, להוד ואבא שלה האלוף, שאולי כדאי שבתחנה יכינו אימוג׳י מפלסטלינה. ככה לא צריך לעשות עכשיו דוקטורט על הכנת דמויות דיסני מפלסטלינה. וכל אחד יכול להיות יצירתי, ואף לבחור צבעים משלו, בהתאם למה שיש. וכמו שאמרתי, גם נסעתי לקנות עוד צבעים לגיבוי.
בדרכי חזרה, חשבתי על המילה יסודיות! שהיא מתאימה לשבוע יסוד שאותו אנחנו ממלאים השבוע.
בתור מישהי שלוקה/זכתה בתכונת היסודיות, אני יכולה להעיד שלפעמים זה מסרבל בטרוף, ולפעמים זה משתקף לי כשאני רואה שהוד לוקחת על עצמה פרויקטים שיגמרו עוד שנתיים, כשיש רק יומיים…
אני כל כך מבינה את זה… הרצון לפגוש את היצירה עד עומק העומקים שלה. עד אינסוף. ההרגשה של החיבור העמוק למשהו, זו הרגשה נפלאה וממלאת. מהיסוד!!!!! יסודיות, זה להעמיק ולהעמיק ולהעמיק, ובדרך למצוא עוד תתי שבילים להעמיק בהם. וגם למצוא את הבסיס של ממה כל דבר מורכב, זה להבין את היסודות שלו. שעל גביהם אפשר ליצור ולשחק. כל המחשבות האלה הגיעו אליי מהפלסטלינה.
כי דווקא הפעם, לא נתתי לתכונה של היסודיות לעכב. להעמיס. יכולתי להיתקע על זה למשל, שפרצופי האימוג׳ים הם רק צהובים, ואם אין מספיק צהוב אין תחנה… אבל בגיבוי ההסכמה של הוד וחברתה הטובה, היה קל להבין, שאפשר להכיר בטוב של כל הפלסטלינה שכבר קיימת אצלנו בבית, ולהכיר בטוב של היצירתיות שמתגלה פה.
והכרת הטוב, הכרת התודה למה שיש, היא ממש התיקון של הוד שביסוד. היא מאפשרת לנו לחוות את העולם מתוך תמימות, או פשטות, ומשם לגשת לחיבור אמיתי. ולאו דווקא מסרבול ועומס והתעקשות על פרטים שצריך לנצח אותם (זה היה יותר אתמול, בנצח שביסוד).
היום אנחנו משלימים את התמונה. הוד שביסוד. לבוא ממקום תמים. ומשם להתחבר. כמה נעים. ועל זה להוסיף תודות. גם על מה שלכאורה נראה מובן מאליו. שום דבר לא באמת מובן מאליו. במקום להתלונן על החום שממיס אותי כשאני מלווה את הבנות שלי בעלייה לבית הספר, להתמלא בהכרת תודה על כך שיש לי בנות שאני יכולה ללוות לבית הספר… ותחשבו על זה…
*
השאלות שנשהה בהן הערב ומחר במהלך היום:
איך אני יכולה לבוא היום אל הדברים ממקום תמים, פשוט, סומך? כמו ילדים… איך אני יכול/ה להתחבר לעצמי/לאחרים/לרוח מהמקום הזה, של התמימות?
איך אני יכול/ה להגביר את הכרת התודה כלפי מעשים שאני ״רגיל/ה״ שעושים למעני, בחיבורים שלי (בקשרים שלי) עם אחרים?
על מה אני מודה בחיבור שלי לעולם הרוח?
על מה אני מודה בקשרים שלי?
על מה אני מודה בחיבור העמוק שלי לעצמי?
תהנו מהתמימות והפשטות…
שיתופים מוזמנים בברכה,
פה בתגובות, או בפרטי (ווטסאפ – 0528042727).
באהבה❤️ .. מראש,
הילה
מכשפה טובה
____________________________________
#ספירתהעומר
#התפתחותאישית
#מכשפהטובה
