יש לי אבא ואמא ו 3 אחים אהובים.

יש לי בן זוג שנהיה בעלי החל מהיום הארוך ביותר בשנה .

יש לי חברות טובות, נשים מדהימות, יש לי ידע ויש לי מתנות שאני חולקת עם קרובים וזרים.

אני מתנהלת ומנהלת עולם עשיר וצבעוני, דינאמי ומשתנה. יש לי הרבה תחומי עניין שחלקם מהווים לי גם
מקורות פרנסה, אני אוהבת לרקוד ולהקשיב למוסיקה, אני אוהבת לכתוב ולשיר ולזוז ולנוח. אני אוהבת לפגוש
אנשים ולהיות עם עצמי מול הים, אני אוהבת ליצור קשר דרך המחשב ולחלום חלומות.

אני נוהגת במכונית של החיים מרחקים ארוכים ושומעת את הקול שמנהל לי את כל העולם העשיר והצבעוני שלי.
הוא מבחין ובודק אותי – הקדשת יותר מדי זמן לזה ועכשיו תורו של זה, קומי מוקדם יותר, תאכלי נכון יותר, אולי
תכתבי את זה שוב, את לא אמיתית, את מאבדת את זה, מתי תנוחי? מתי תעבדי? מתי תרוויחי יותר כסף? מתי
תרפי מהרעיון הזה? הקול הזה עסוק עסוק. אני מתקשרת כדי לקדם ולהתקדם, אני נפגשת ובוהה במסך הנייד
ברשימת המטלות שאני עצמי צולפת בי.

אני גם ילדה קטנה, שמחה וצוחקת מ“מצב כפית“ או נעלבת ממילה אחת יותר מדי, אני רוצה לשחק ולהשתולל
ולהיות אחת עם הציור שאני מציירת. אני מצפה מאחרים שיספקו לי את הממתק המתאים, את המוסיקה הנכונה,
את מספר שעות השינה שאני צריכה.

ובין כל אלו גם "אני" מגיעה….
יש בי תנועה. אני כמהה לרקוד ולהשתחרר, להרגיש את הגוף שלי. כמה אני רוצה בזמן הזה מגע. משהו מרגיע
ומלטף שיסחף את חושיי. קצב שייגע במקומות הנכונים ויעורר אותי. אני רוצה לגעת בעצמי ולהרגיש את המגע
של בגדיי על גופי. אני רוצה לפשוט את בגדיי ולהתמסר לגבר שלי. מגיע לאט,מרגיש ומרגש אותי. מתחבר בקצב
ובעוצמה המדויקים כך שאמס.

ויש בי שקט. דממה. אני נישאת מעל ענני המחשבה. אני אחת עם הרוח. קלה. שובבה. שמחה. רואה. מרגישה
כמו נוצה כששושלת מלאה ומרשימה של נשים קדומות שולחת אותי אל החופש שלי לעוף, מספרות לי שהן
שמחות ששבתי הביתה.

יש בי מעיינות. הו… מעיינות עמוקים כחולים. העצב שלי בהם כל כך עמוק, מערבלים אותי, מושכים אותי מטה,
מייאשים אותי, ומציפים אותי. אני נמסה מצורתי המקורית לתוכם ולא יודעת איך אחזור. אני מתרפקת כמו חתולה
צעירה ונשכבת על גבי, מביטה בכבוד ויראה בחתול הגדול הפראי שבוחן אותי ובודק אם אני ראויה להשתמש
במעמקים הנפשיים שלי כדי לרפא אחרות ואחרים. אני מרגישה אותו מרחרח אותי ושומר את רשמיו לעצמו. הוא
מביט בי עוד רגע אחד מרחוק, לפני שנעלם אל תוך היער.
אני לבד. מריחה ריח של אדמה חיה ופועמת. שומעת את העצים שסביבי לוחשים לעברי – הכל אפשרי. אני
מתבוננת בעיניים עצומות ורואה את כל חלומותיי זוחלים לעברי במהירות כמו ים של נחשים מהירים שיוצאים
משורשי העצים. הם מתנועעים לעברי ומעניקים לי בטחון ואהבה. אני רואה את חלומותיי מתגשמים בבת אחת.
במרחב הזה אין זמן, הפתרונות כבר קיימים, אין יותר מקום לשאלה. אני פשוט יודעת. זה קורה.

אני חוזרת למכונית של חיי. הקול המנהל נרגע ויוצא רגוע לשתות עם עצמו טאקילה באי טרופי אקזוטי בזמן שאני
עצמי פורשת את ידיי, את גופי, את חיי ומתמסרת למקום בו הדברים קורים לי, בדיוק כפי שהם אמורים לקרות,
בקצב ובזמן הנכון, אני בבית.